מאת מיכה לימור (בהסתמך על ספרו של דוד דוד "דרך גאולים" ושיחות עם בני המושב, ישישים וצעירים)

בשלהי חודש מאי 1950 התיישבו 68 משפחות, יוצאות העיירה גדס שבתימן, על גבעה חשופה בהרי יהודה, גבעה המשקיפה על ירושלים הקרובה ממזרח ועל שפלת -החוף הרחק מערבה.
פרוזדור ירושלים - כך קראו לציר ההררי המתפתל מדרום לכביש הראשי ירושלים-תל אביב. ההתישבות היהודית בפרוזדור נחשבה בעת ההיא לבעלת חשיבות עליונה בהגנת ירושלים בירת ישראל. שוב לא יחזור המצור שאיים לחנוק את ירושלים היהודית שנתיים קודם לכן, במלחמת השחרור שליוותה את הקמתה של מדינת ישראל.

השם "גבעת יערים" נלקח על ידי המוסדות המיישבים ומשרד הפנים של המדינה הצעירה מהתנ"ך, כשמו של הישוה הקדום ששכן באיזור זה.
(ספר... פרק... פסוק...)

כחמישה חודשים קודם לכן, בשלהי 1949, ביום חורפי גשום וקר, נחתו בני גדס בנמל התעופה לוד. הלומים מין הקור- בהשוואה לשרב המדברי ששרר בעדן שבתימן משם המריאו כמה שעות קודם לכן "על כנפי נשרים"- נשקו הבאים את אדמת הקודש והועברו למעברה (מחנה-עולים) ליד קיבוץ עין-שמר שבלב הארץ. חורף קשה- כולל שלג כבד שירד אז גם בשפלה- עבר על העולים במחנה עין-שמר. אל הבוץ והגשם נתלוו חוסר מעש וחוסר וודאות, אכזבה ודאגה והמתנה לעתיד עלום.

אלא שלאחר החורף הפציע האביב ובסיום חודש מאי הגיעה הבשורה: אלה מקבוצת העולים גדס הרוצים בהתיישבות חקלאית יוצאים יחדיו כשבט אחד להשתקע בהרי ירושלים. הקירבה לירושלים הקדושה שימחה את כולם.

שיירת משאיות התפתלה כל אותו יום של סוף חודש מאי 1950 בכביש ההררי העולה מהר-טוב להר הקסטל ומשם לעבר הקיבוץ הצעיר שהוקם שנה קודם לכן, קיבוץ צובה. עם ערב הגיעו בני אהרון ובני דויד, בני גדסי ובני עוזרי, בני שיאחי ובני שרעבי, בני גבאי ובני חזן אל הגבעה הריקה מאדם ומבניין. הייתה שם אולי חורבה אחת או שתיים שהותירו התושבים הקודמים באיזור. היו אלה ערבים שביקשו למנוע את הקמת המדינה והונסו לכל עבר. עם אור אחרון ראו הבאים את הטראסות והגפנים והתאנים שהעידו כי האדמה פוריה והחקלאות טובה ואפשרית.

החודשים הראשונים בקיץ 1950 הוכשרו להכשרת הגבעה והכנתה למקום יישוב. בינתיים גרו המשפחות באוהלים. כל ראשי המשפחות הועסקו בעבודת הסיקול, התווית הדרכים וסימון הנחלות. את שכרם שילמה הסוכנות היהודית. אחד המבנים הנטושים שנמצאו בשטח הוכשר כמכולת ואוהלים שימשו גם כבית-ספר. המורה, רותי, באה מקיבוץ צובה הסמוך.

על הפוליטיקה הישראלית למדו המתיישבים כאשר נעלמה רותי יום בהיר אחד מ"חדר הכיתה". התברר שסולקה, למורת רוחם של רבים מתלמידיה כיון שלא השתייכה ל"זרם הדתי". זיקתם האדוקה של ראשי המשפחות לדת ולמסורת הביאו לכך שבמשך שנים רבות נהג במושב החינוך של "הזרם הדתי" ולימים הממלכתי-דתי. רק בשנת 1957, ביוזמתם של צעירי המושב דאז, ובראשם דוד דוד שהפך למנהיג ולפעיל ציבור, נתאפשרה הליכתם של בני המושב לבתי-ספר ממלכתיים באיזור הרי יהודה.

הגיע החורף השני של יוצאי גדס בארץ הקודש והחורף הראשון על הגבעה. עדיין באהלים. עדיין בתנאי מגורים קשים מנשוא. אולם באביב החליפו צריפי פח -"פחונים"- את האהלים ורק מקץ שנה נוספת הוקמו הבתים הראשונים של גבעת יערים. הגרלת המגרשים והכניסה לבתים היו יום חג.
ב-1953 הפכו מתיישבי גבעת יערים לחקלאים בעלי נחלאות.

בשנים הבאות התפרנסו תושבי גבעת יערים מן הלולים שהקימו, מן המטעים שנטעו. גם חובת הבטחון והשמירה מול מסתננים מהגדה הועברה לכתפי המושבניקים.
והבנים והבנות- אלה כבר גדלו וצמחו כבני הארץ.

ב-1956 נסלל הכביש הראשון מ"דרך המלך" אל המושב ובאותה שנה נמתח צינור מים משואבה למושב. בשנים אלו גם גויסו רבים מבני המושב ל"קרן קיימת" גדי לטעת את היערות שמוריקים עד היום סביב גבעת יערים.